אנשים "רגילים" שואלים אותי לעתים למה לי כל הקעקועים האלו, והחולצות השחורות עם הגולגולות. שאלות בסגנון "בחייך, זו רק מוסיקה…". או כפי שאבי ז"ל שאל אותי פעם כשהגעתי אליו לבית האבות כשהייתי בן 40 ומשהו והוא כבר בן קרוב לשמונים: "תגיד, לא התבגרת כבר מכל הדרעק הזה?!"
אני מחייך, ולא תמיד יש לי כוח להסביר מה זה "הדרעק" הזה בשבילי. מה זה המטאל בעבור הזהות שלי, ולמה זה ממש "לא רק מוסיקה" בשבילי. כי זה להיכנס עמוק אל ההיסטוריה שלי, ואל מכלול החוויות שלי, ואל הסודות שלי והפחדים שלי והדברים שאני מחד לא אוהב לזכור ומאידך עשו אותי מי שאני היום. לטוב, ולרע.
מטאל בשבילי זה להגיע לשכונה חדשה בגיל 10, בן יחיד עטוף בצמר גפן להורים מבוגרים מאד וניצולי שואה. ילד שכל חייו חינכו אותו להיות מנומס ולהגיש את הלחי השנייה ושהכי חשוב בעולם זה ציונים טובים ולהיות "ילד טוב" וללכת עם סוודר וכובע צמר גם בקיץ כדי לא להיות חולה ואף פעם לא לזרוק לחם כי "לנו לא היה בשואה". למצוא את עצמי בשכונה בנתניה מהקשות בארץ, לא מכיר אף ילד בכיתה אבל כן להכיר את נחת זרועם של אלו שקראו לי "חנון" ו"אשכנזי מניאק" וטרחו להסביר לי בבעיטות ובמכות שאני לא שייך לשם. לשחק לבד בכדור מתחת לבניין לבד, לקרוא בשקיקה ולדמיין עולם אחר שבו טוב לי.
מטאל בשבילי זה להכיר פתאום עוד כמה ילדים בשכונה שהיו די דחויים כמוני, ואז למצוא ביחד אתם תקליטים של האחים הגדולים עם עטיפות מלאות שחור ואדום וגולגולות וכוח, ושמות באנגלית שמשדרים עוצמה והתרסה כמו SLAYER, DESTRUCTION, LOUDNESS ו-IRON MAIDEN. ולהתרגש פתאום מהצלילים הכועסים (כמוני), והמתריסים (כמוני), והזועקים (כמוני). ולהרגיש שמצאתי חברים שמרגישים בדיוק כפי שאני, ואנחנו מאוחדים במוסיקה שאנו אוהבים ושמעניקה לנו כוח, ו"ביחד", וייחודיות.
אני לא לבד, אני חלק ממשהו גדול ממני שגם מענג אותי וגם נותן לי זהות, לכידות, תכלית ומשהו לחכות לו כל יום. במפגש עם החברים, ביחד, אחרי הלימודים, כל יום, מאזינים למילים מלאות מסרים חברתיים, פסיכולוגיים, ולצלילים שמנסרים לנו בנשמה ונותנים לנו עוצמה דרך עור התוף, בסים פועמים בחזה ויללות גיטרות שמדמות את צעקות הכעס והתסכול והרצון לשנות שלנו.
מטאל בשבילי זה לחיות בבית עני שבו האוכל הוא כדי לשרוד, אין מסעדות או סרטים או הצגות. יש ערוץ אחד בטלוויזיה שמשדר בשחור לבן ורוב היום חדשות וכל מיני תכניות למבוגרים. בית שבו אבא נכה 100 אחוז למרות שאתה לא יודע למה (אבל העצבים שלו, הכעס והמכות שאתה מקבל תדיר רומזים לך על הסיבה), ואימא יוצאת לעבודה כל יום בחמש בבוקר וחוזרת בשש בערב כבויה ולא מדברת. והשואה חיה ונושמת מסביבך כמו משהו שנושמים בכל שניה ושניה, ויש שקט מצמית וכובד תמידי באוויר. אימא בוכה מדי פעם בלילה, ואבא גונב את העוגיות מהארון שלך אסור לגעת בהם כי "הם לאורחים", אבל אין אורחים. עם זאת העוגיות נעלמות להן ואתה מקבל מכות כי מאשימים אותך שלקחת בלי רשות. אסור להביא ילדים בשעות האוכל כי אז נצטרך גם לתת להם לאכול אתנו ולנו לא יישאר למחר (כי המנות ספורות).
אז בין כל השחור בנשמה, מטאל זה לברוח אחה"צ אל השחור שעל התקליטים, להחצין את הכאב ולהרגיש שיש מי שדומים לי בזעם ובחרדות ובפחדים ובעצב והם שרים על זה, הם שרים עליי, הם החברים הטובים ביותר שלי. אולי העטיפות מלאות דם וגולגולות, אבל האנשים האלו ששרים שם ומנגנים הם בעצם אנשים טובים שכמוני רק רוצים להישמע, להיות אהובים, לומר את דברם ולצעוק שהעולם חרא ולא מלא דבש ומרשמלו ורוד כמו בפופ הסכריני שלמרות כל צבעוניותו הוא תפל, הוא שקרי, הוא מייצג רק את "המקובלים". מחשבות של ילד שעדיין לא ידע מהם מעמדות, והון שלטון, ופערים חברתיים וכלכליים ומונחים כמו קפיטליזם או גלובליזציה אבל הרגיש בלב, והבין מהמילים והמוסיקה שיש "שווים" ו"שווים פחות" ושאיכשהו המוסיקה הרועשת ומלאת הרגשות הזו שייכת לכל ה"לא שווים" כמוהו שיש להם גם מחשבות עמוקות, ותובנות וחששות והרגשה שמשהו לא טוב וחייב להשתנות.
מטאל בשבילי זה להגיע לתיכון ולקבל מכות מה"גולשים" השחומים שבאו לביה"ס על אופנוע עם הבגדים הכי יפים והתסרוקות הכי עדכניות וכל הבנות ניסו להיות החברות שלהם. אז יום אחד לשמוע את WERE NOT GONNA TAKE IT של TWISTED SISTER, להחזיר לזה שנתן לי "כאפה" מאחורה בבעיטה מסובבת שסיבבה לו את הפנים. מאז אף אחד לא נגע בי יותר.
מטאל זה בשבילי החבר הטוב שהציל אותי מדיכאון בנעוריי, שנתן לי כוח ומשמעות, שגרם לי להבין את העולם ושצריך לעשות הכול כדי לשנות אותו, כל יום מחדש ולו בפרטים הקטנים. מטאל גרם לי עונג ברגעים של סבל וצער. מטאל נתן לי כוח לומר את מה שאני חושב, להיות אני אפילו שאני לא כמו כולם, לעשות הול כדי להמשיך גם במקומות שחששתי מאד ופחדתי והתביישתי והרגשתי שאף אחד או אחת ירצו אותי.
מטאל זה אני. זו לא רק המוסיקה הכי טובה בעולם. מטאל זו חשיבה, זו משמעות, זה להיות חלק ממשהו שהכל נכנס לתוכו ומקיף אותו בו-זמנית. מטאל זו זהות שגדולה מסך חלקיה. להיות מטאליסט לא עובר לי עם הגיל או ההשכלה או מתנגד להם. מטאל מתיישב נפלא עם להיות אבא, ובעל, ועובד מדינה וסטודנט לפסיכולוגיה או למשפטים. אני מטאליסט כפי שאני ישראלי, או יהודי או גבר. אני לא אוהב כל דבר שהוא מטאל כפי שאני לעתים בעימותים פנימיים עם לאומיותי, גבריותי, יהדותי או כל ממד אחר בזהות שלי. אבל להיות מטאליסט זה חלק ממני, גם בגיל 18 וגם 30 וגם כשאהיה בן 60. כפי שאדם דתי לובש כיפה ומנשק את המזוזה, וישראלי גאה לשים את דגל המדינה על רכבו או על פתח ביתו, כך אני אוהב את הקעקועים שלי, והחולצות השחורות שלי עם הגולגולות, ואת הארשת ה"קשוחה" שבה אני מצטלם למרות שאני דוב אכפת לי רוב הזמן.
מטאל זה להיות בהופעה של IRON MAIDEN עם גלית אשתי ולהתרגש ולחוות רגעי קדושה ביחד איתה. כן, קדושה. חילונית, מוסיקלית, תרבותית, אינטימית. מטאל זו אהבה.
זה המטאל בשבילי. ולא, אני לא הולך "להתבגר" ממנו.
חיים וגלית ווינטראוב מגישים ועורכים את התוכנית Somewhere in Haim שמשודרת בכל יום רביעי בין 17:00 ל-19:00. מוזמנים לשמוע את החלק הראשון של הספיישל על איירון מיידן.
