חיים ויינטראוב

האלבום החמישי של מטאליקה, שנושא את שם הלהקה על גבי עטיפה שחורה, יצא לאור ב-12 לאוגוסט 1991 תחת הלייבל ELEKTRA RECORDS. METALLICA לא הייתה צריכה בשלב זה של חייה "אלבום מופת". היא כבר נחשבה אחת מה-BIG FOUR (ארבע להקות ה-THRASH הגדולות בעולם יחד עם SLAYER, MEGADETH ו-ANTHRAX), אחרי אלבומים שנחשבו מובילי דרך במטאל כמו KILL EM ALL, RIDE THE LIGHTNING, MASTER OF PUPPETS ו-AND JUSTICE FOR ALL. אבל אחרי מספר שנים בהן חברי הלהקה התמודדו עם בעיות קשות פנימיות (ביניהן אובדן הבסיסט המיתולוגי Cliff Burton וכניסתו המטאורית של Jason Newsted לתפקיד נגן הבס) והצלחה פחותה במקרה של AND JUSTICE… לעומת MASTER OF PUPPETS הקודם, החליטו חברי הלהקה שצריך לשנות מסלול ולהפיק אלבום חדש שמחד יהיה דוגמה למטאל משובח ומאידך בהפקה וב"מסגרת" קצת יותר מסחרית. כל זה הביא ליצירתו של האלבום שכולם מכירים כ"האלבום השחור".

את האלבום הפיק Bob Rock שחברי הלהקה בחרו מאחר שאהבו מאד את האלבום Dr. Feelgood של Mötley Crüe, האלבום ש-Rock הפיק קודם לכן. את רוב המלים לשירים כתב James Hetfield, והלחנים משותפים ברובם לו ולמתופף Lars Ulrich. השירים נכתבו במהלך חודשיים, ובזמן הקלטת האלבום רוב חברי הלהקה (חוץ מ-James Hetfield) היו במהלך גירושין ותיארו את התחושות הקשות שלהם כחלק מהאווירה הכבדה והדואלית בו.

מצד אחד, רצון להיות מסחריים ונאהבים. מאידך הזעם, חוסר האמונה בגורל ובדת ובזה שיש יד מכוונת ששומרת עלינו מלמעלה. התחושות הללו של כישלון ואשמה, יחד עם כעס וחוסר אונים השפיעו גם על הפקת האלבום שכללה ויכוחים ומריבות מקצועיים ואחרים בין המפיק ללהקה. Rock רצה שהאלבום יהיה יותר מלודי ופחות "כסחיסטי", לעומת הלהקה ששאפה ל"פרפקציוניזם מטאלי". כתוצאה מכך האלבום עבר שלושה מיקסים ועלה מעל למיליון דולר. חשוב לציין שלמרות המחלוקות הקשות, Rock ו-METALLICA המשיכו לשתף פעולה גם באלבום St. Anger, אולם שם נראה שידה של הלהקה הייתה על העליונה והאלבום הרבה פחות מלודי ומסחרי מהאלבום "השחור". ניתן לצפות בתיעוד דוקומנטרי של היריבות והמחלוקות הקשות בין Rock ללהקה בזמן ההקלטות בסרט A Year and a Half in the Life of Metallica.

האלבום "השחור" הוא האלבום הנמכר ביותר של METALLICA בפרט, והנמכר ביותר בכלל בעולם המטאל מאז 1990. מתוך האלבום יצאו חמישה להיטים: ""Enter Sandman", "The Unforgiven", "Nothing Else Matters", "Wherever I May Roam", "Sad But True", "Don't Tread on Me. האלבום מכר 16 מיליון עותקים בארה"ב ועוד רבים בשאר העולם. כמו-כן הגיע מיד עם צאתו למקום הראשון ב-Billboard 200 בארה"ב ובמצעדים ב-10 מדינות נוספות. שבועיים לאחר צאתו, המגזין החשוב Entertainment Weekly העניק לאלבום ציון של B+ עם הערכה שככל הנראה METALLICA יצרו סוגה חדשה במטאל: " Progressive Thrash". המגזין Melody Maker מיקם בדצמבר 1991 את האלבום במקום ה-16 ברשימת 30 האלבומים הטובים של השנה. בינואר 1997 המגזין Rolling Stone העניק לאלבום חמישה כוכבים וכלל אותו ברשימת "ההקלטות החיוניות/בסיסיות של שנות ה-90'", וב-2003 מיקם אותו במקום 252 במצעד האלבומים הגדולים של כל הזמנים שערך המגזין. שיריו הוכנסו למשחק המחשבGuitar Hero: Metallica, ומושמעים עד היום בכל העולם ללא הפסקה, כולל בתחנות רדיו "מיינסטרים", ואפילו נוצר עבורו משחק מחשב בשם Guitar Hero: Metallica.

האלבום השחור, למרות היותו המצליח והמסחרי ביותר של METALLICA, ואולי אף בשל כך, הפך מחד לאחד האלבומים האהובים של הלהקה, ומאידך לאחד המושמצים שלה. רבים ממעריצי הלהקה שסגדו לקו הת'ראשי הנוקשה והמעט אנארכיסטי שלה (עד כדי דמיון מסוים לפאנק שהיה אחד מהבסיסים להקמת הלהקה היות וכל חבריה אהבו מאד פאנק) כעסו מאד על הלהקה ועל הקו המסחרי שהביא לשירים יותר מלודיים, הפקה מהוקצעת ומשהו שנדמה היה להם כמו "ויתור" או "כניעה" לרצון לייצר מוסיקה פופולרית יותר שאף תכניס ללהקה יותר כסף. "בלדות???! WTF?"

מאידך, האלבום השחור הפך לפורץ דרך בהיסטוריה של המטאל. הוא הכיר את הז'אנר שהיה קודם לכן "משוקץ" על-ידי תקשורת המוסיקה המיינסטרימית והקהל למיליונים שגילו לפתע שמוסיקת המטאל יכולה להיות איכותית, לא "זוועתית" ורועשת לאוזן כמו המסור של LeatherFace, ואפילו מרקידה מחד או מרגשת מאידך. בעקבות האלבום השחור מצאתי את עצמי פתאום במצב שבו הטבחים והנהגים בבסיס ששירתי בו אז, שהתפריט המוסיקלי שלהם כלל בעיקר עופר לוי ואבי ביטר משמיעים בקולי קולות שירים של METALLICA יחד עם שירים של QUEEN (בעקבות מותו של Freddie Mercury). התפוצה הרחבה וההכרה הנרחבת להן זכה האלבום, יחד עם הפצצה הגרעינית שהטילה להקה אלמונית בשם NIRVANA חודש לאחר מכן עם האלבום NEVERMIND הביאו למצב חדש שבו תחנות רדיו ומוסיקה בכל העולם השמיעו שרדים וגיטרות מנסרות כל יום, כמה פעמים ביום. הרוק'נרול שהפסיד לפופ בשנות ה-80' חזר לחיים ובכוחות מחודשים ומהר למדיי החל לכבוש נתחים נרחבים מעוגת המוסיקה העולמית.

אחת מהסיבות המרכזיות לכך ש"האלבום השחור" תפס אותי כל-כך חזק אי-אז בשנת 1991, היא שהוא התייחס באופן ישיר לנושאים מרכזיים שהיו במחשבותיי ובתפישותיי דאז (ועד היום). אם באלבומיהם הקודמים התייחסה METALLICA בעיקר לנושאים חברתיים-פוליטיים – כמו למשל עונש מוות (Ride the lightning), חקיקה ושיפוט לקויים ובלתי-הוגנים (And justice for all), זיהום אוויר ואקולוגיה (Blackened), מלחמות ויחס לחיילים (Blietzkrieg, Disposable heroes, One), סמים (Master of puppets), עבדות ושחרור (Creeping death), וסיפורי אימה למיניהם (The Thing That Should Not Be, Call of Cthulhu) – הרי שב"אלבום השחור" חלק מרכזי מתייחס, בין היתר – לנושא הדת והאמונה, חלומות, יחסי-הורים וילדים, וגם כמובן לעניינים חברתיים, כהרגלם של חברי הלהקה.

כמעט חצי מהשירים באלבום מתייחסים באופן כזה או אחר לנושא הדת, ומבקרים את האופן שבה האמונה הדתית, במיוחד זו הרדיקלית, מנוונת את המחשבה החופשית וכוח-הרצון, ומאפשרת ל"שליחי האל עלי-אדמות" לנצל ולגרום למאמינים האדוקים לפעול באופנים לא הגיוניים, ואף כאלו שלעתים פוגעים בהם עצמם. כך למשל ב-"Holier than Thou", שמתייחס לצדקנותם של אנשים אל מול אחרים, במיוחד הכעס של James Hetfield על הצדקנות הדתית. מילות השיר מבקרות את השקרים והיהירות של אנשים שמרגישים שהם "קדושים יותר מאחרים", ובכך מבקרים אותם ושופטים את מעשיהם לחומרא בלי "להיכנס לנעליהם". כך אף ב- The God That Failed"שמתייחס להוריו של Hetfield שהיו נוצרים אדוקים בכנסיית "מדע הנצרות" (שאין בינה לבין המדע שאנו מכירים ולו כלום – מדובר בכת קיצונית בנצרות שלא מאמינה כלל במדע). אמו של Hetfield נפטרה ממחלת הסרטן לאחר שבהמלצת הכמרים שלה לא קיבלה טיפול רפואי. השיר מתייחס לכך שהאמונה האדוקה בדת הופכת את בני-האדם לבעלי אופקים מוגבלים ולעתים אפילו צרי-מוחין. Hetfield אינו מתנגד לאלוהים או לאמונה באופן כללי, אלא לדרך שבה היא גורמת לאנשים לא לשאול שאלות ולקבל אמיתות כמובנות מאליהן גם במחירים בלתי נתפשים.

ההתייחסות הביקורתית לדת ולנושאי דברה "הקדושים" אף ממשיכה ב-"Sad but True" שמדבר על אמונה עיוורת בדת וכל מה שאנשים יהיו מוכנים לעשות על-מנת לבסס את האמונה הזו וההשלכות לכך. זה בא לידי ביטוי למשל בשורה "I'm inside, open your eyes" שלפי מה שמספרת הלהקה באה לומר שכל האמונה וסייגיה הן בראש, ושם בלבד. יש שמפרשים את השיר כמאבק בין הצד האינטלקטואלי לרגשי שבאדם. בכל מקרה, מדובר בתיאור של קונפליקט פנימי שבין צדדיו השונים של האדם. לפי ראיון שנתן James Hetfield הוא חשב על השיר לאחר צפייה בסרט הישן "קסם" ("Magic") שמתאר פיתום שנשלט על-ידי הבובה המרושעת שלו וההבנה שבעצם אלוהים הוא יציר אדם, והאדם נשלט על-ידו.

גם ב-"The Unforgiven", שנכתב על ילדותו הדתית-שמרנית של ג'יימס הטפילד, יש קריאת תיגר על החינוך הדתי הכובל שזכה לו בבית, ושגרם לו להרגיש תמיד שעצם זהותו והיותו בעל מחשבה ורצון חופשיים הופכים אותו לאדם שהאל לא יכול לסלוח לו, וחשוב מכך, אפילו הוריו ומשפחתו לא יכולים לסלוח לו. ניתן לקחת את הדברים צעד אחד קדימה ולראות בשיר ביקורת על אנשים שמדכאים אחרים בשל העובדה שאינם חושבים או מתנהגים כמוהם. נראה בכל מקרה שמדובר בשיר הלל למחשבה חופשית ולחשיבות של אדם לסלוח לעצמו על היותו שונה, ואף להיות גאה בכך.

"Enter Sandman" היווה בעיניי שילוב של מס' נושאים שעניינו אותי  – ביקורתי כלפי הדת ושליחיה, יחסי הורים-ילדים ובמיוחד השקרים שהורים מספרים לילדים, ונושא החלומות. השיר כפשוטו מדבר על חלומות, ובמיוחד על חלומות רעים וההתמודדות עמם, עם התייחסות בין השורות לכך שלא כל מה שהורים חושבים שהוא טוב לילדים הוא גם כך במציאות, משום שכאשר מספרים לעוללים ש"איש החול" בא ושם להם חול בעיניים כדי שיחלמו חלומות טובים, למעשה לעתים קרובות זה מה שמפחיד את הילדים יותר וגורם להם לסיוטים. לפי מה ש-Hetfield מספר השיר היה אמור להיות קודר יותר ולהתייחס למוות בעריסה (מה שבא לידי ביטוי במשפט "Off to never never land").

הסרטון שמלווה את השיר מתאר את הילד שחולם חלומות ביעותים ואת "איש החול" שמביט בו ושומר עליו, יחד עם קטעים שבהם נראית הלהקה מנגנת. הקליפ תורם לתחושת ה"סיוט" שעוברת בשיר, כמעין סרט אימה מוזיקלי, וזכה בפרס על "סרטון הרוק הכבד הטוב ביותר" בטקס פרסי MTV ב-1992.

השיר המושמע ביותר של METALLICA, וכתוצאה מכך לרוב זהו השיר האחרון בהדרנים שלהם. השיר המזוהה ביותר עם הלהקה עד כדי כך ש-Chris True ממגזין AllMusic קרא לו "אחד מהשירים המזוהים ביותר ברוק של כל הזמנים". הוא זכה בפרסים רבים ונעשה בו שימוש באופנים שקשה לתאר ושהפכו אותו ל"מוצר יומיומי" בכל בית כמעט בארה"ב ובעולם  מחד, ולמרכיב מאיים ואפילו ממשלתי משהו. כך למשל נעשה בו שימוש על-ידי קבוצות הוקי, בייסבול ומתאבקים בכניסתם לזירה, כ"שעון מעורר" לאסטרונאוטים של NASA במעבורת STS-123, ואפילו ככלי לשבירת רוחם של שבויים עיראקים לאחר מלחמת עיראק השנייה.

בין שאר הנושאים שהאלבום נוגע בהם קיימים, כרגיל אצל METALLICA שהיא להקה שנושאיה פוליטיים וחברתיים מאד, גם שירים שמתייחסים לנושאים חברתיים ולבעיות חברתיות שחשבתי עליהם רבות אף בעצמי, גם בגיל ההתבגרות, וגם כיום לפני גיל העמידה (שהוא יותר גיל ה"כואב לי לעמוד זמן רב מדיי על הרגליים…").

כך למשל "Don't Tread on Me" שמתייחס למלחמת העצמאות האמריקנית. ב-1991 הייתי חייל צעיר, פטריוט מאד בדעותיי ו"מורעל" על הצבא ועל ישראל והיותה מרכז העולם והעם. השיר Don't Tread on Me הוא אחד השירים הפטריוטיים ביותר של METALLICA, והוא אף יוצר דופן למדיי בכך היות ועד אז רוב שיריה של הלהקה שעסקו במלחמות ובלאומיות היו ביקורתיים יותר ופחות "שירי הלל" לארה"ב. כך למשל הנחש שמצוייר על עטיפת האלבום הוא עיבוד לעכסן שמופיע על "דגל הגדסדן" (Gadsden flag), שהוא דגל היסטורי של ארצות הברית שנקרא על שם הגנרל כריסטופר גדסדן. בדגל מופיע נחש על רקע צהוב ומתחתיו הכיתוב "Don't tread on me", קרי "אל תרמוס אותי". הכיתוב הנ"ל הופנה במקור כלפי הבריטים ששלטו דאז על הקולוניות (שלאחר מכן נודעו כארה"ב). הדגל נקרא על שם הגנרל והמדינאי האמריקאי כריסטופר גדסדן, שעיצב אותו. השימוש שעשתה הלהקה בדגל הגדסדן הביא לביקורת מסוימת בקרב מעריצי הלהקה מהצד הדמוקרטי של המפה הפוליטית האמריקנית, משום שמאז מלחמת האזרחים האמריקנית עיקר השימוש בדגל נעשה על-ידי תנועות וקבוצות אמריקניות שדוגלות בחזרה ל"פטריוטיות השמרנית" האמריקנית שערכיה קרובים לערכי הקונפדרציה הדרומית, תוך התנגדות למדיניות הממשלה ובמיוחד זו הדמוקרטית.

הקטע שפותח את השיר הוא עיבוד מטאלי של הלהקה לשיר "אמריקה" מהמחזמר "סיפור הפרברים" סיפור העלילה מתרחש בשכונת אפר ווסט סייד בניו יורק (שהייתה שכונה אתנית של מעמד הצווארון הכחול) באמצע שנות ה-50, שמספר על יריבות בניו-יורק של שנות ה-50' של המאה הקודמת בין צעירים מפוארטו ריקו מול בני מעמד הפועלים ממוצא פולני-אמריקני. הקטע הנ"ל נתון לפרשנות אולם בעיניי נראה שמטרתו הייתה להפגין גם את העובדה שארה"ב היא מוקד להגירה מכל העולם ובכך ייחודה וגאוותה, ואולי אף להציג שצבא ארה"ב במעין "הפוך על הפוך" הוא כור היתוך לכל בני העדות והדתות השונים. כמובן שלדעתי האישית מדובר במעין פתיחה ביקורתית מוסווית לשיר הפטריוטי שבאה להראות שלמרות הכול, ארה"ב עדיין די גזענית ודי מחולקת לקבוצות שסועות וחסרות איחוד. אבל זו רק דעתי בעין "לא מזויינת".

גם השיר "My Friend of Misery" (שהיה אמור במקור להיות קטע אינסטרומנטלי, ונבע מתוך ריף הפתיחה שהביא Jason Newsted ללהקה) מתייחס לנושא חברתי שבמיוחד היום מדבר אליי. השיר מתייחס לנביאים שעומדים בחומות העיר מלאי נבואות זעם וחורבן ואף אחד לא מקשיב להם. ניתן לראות בשיר מחד הבעת הערכה לנביאי החורבן הללו שלוקחים על עצמם את עול העולם ומוכנים לשלם מחירים קשים, להיות מנודים ומבוזים, רק כדי לנסות להציל את כולנו. מאידך, ניתן לראות במלים גם ביקורת על אלו הצדקנות של אלו שסבורים שהם טובים וחכמים מכולם, אולם מאידך פרט ללצעוק ולדבר אין להם יכולת או כוחות (ואולי אף רצון) לעשות משהו בעצמם על-מנת לשנות את המצב. ניתן לראות בשיר מעין נבואת חורבן בפני עצמה משום שהוא חזה דמויות עכשוויות כמו גרטה טונברי ואחרים שמתריעים בפני כולנו על האיום האפוקליפטי הנוכחי על האנושות בשל האופן בו בני-האדם הורסים את כדור-הארץ, וכיו"ב.

מעבר לכל הנושאים ה"גדולים" ו"שברומו של עולם" יש כמובן גם שירים באלבום שנוגעים לנושאים שלהקות מטאל אוהבות להתייחס אליהם, כמו המוסיקה עצמה, חיי הזוהר/הבדידות של כוכבי רוק, וכיו"ב. אני אוהב לקרוא לשירים הללו שמתעסקים בעצמם "שירי אוננות מוסיקלית" (ועם הקוראות והקוראים הסליחה). כך "Wherever I May Roam" שמתאר את החיים המפרכים מחד, ומאידך נהדרים של להקה שיוצאת לסיבובי הופעות ארוכים ובלתי נגמרים. Kirk Hammet צוטט אף כמי שאמר אחרי אחד מסיבובי ההופעות של האלבום השחור שכלל יותר מ-200 הופעות ש"קניתי בית בשנה שעברה שאפילו עוד לא הספקתי לראות…!"

כך כמובן "Nothing Else Matters" האגדי שמדבר על הקרבה בין בני-זוג למרות שייתכן שקיים ריחוק פיזי ביניהם. James Hetfield כתב את השיר במהלך שיחת טלפון שניהל עם חברתו דאז, תוך פריטה ביד אחת (מה שהפך לקטע הפותח של השיר). במקור Hetfield לא התכוון שהשיר יתפרסם, אבל Ulrich שכנע אותו שהשיר יכול להיות להיט. זהו אחד השירים הבודדים של METALLICA בהם Hetfield מנגן את קטעי הסולו ולא Kirk Hammett.

המדובר בבלדה של ממש שכבשה לבבות של רבים מצד אחד בלחן היפה וברגש המתפרץ, ומאידך גרמה לרבים ממעריציה המושבעים של METALLICA להרגיש שדחפו להם אצבע לגרון. הבלדה המרשימה והמרגשת הגיעה למקום ה-11 במצעד הרוק Billboard Mainstream Rock Tracks ב-1992.

כמובן שעבורי, עלם ה(לא) חמודות בן ה-19 שהיה סגור בבסיס ללא חברה השיר תפס את הלב והנשמה והיווה עבור ה"מטאליסט הקשוח" אפשרות להיות לרגע סתם גבר צעיר בודד שמתרגש משיר אהבה ומייחל לחברה. וכך גם לרבים אחרים. פרט ל-Die hard fans של הת'ראש הבסיסי של METALLICA, שעבורם בלדה כזו היוותה שיא ההתמסחרות, ההשתעבדות האולטימטיבית למולך הרייטינג והכסף ובגידה של ממש, רובנו אהבנו להתמכר לרגש שגם מטאל יכול היה להביא, ובענק.

כמובן שמדובר באחד השירים המושמעים והמכוסים ביותר של METALLICA, שבוצע על-ידי מוסיקאים כמו APOCALYPTICA, DIE KRUPPS, SAVATAGE, GREGORIAN ורבים אחרים. הלהקה אף הודיעה בתחילת החודש שהסרטון של השיר עבר את מיליארד הצפיות. כיום השיר מבוצע בכל ההופעות של הלהקה ומוקדש למעריציהם.

ואם ב"אוננות מוסיקלית" עסקינן, הרי שאי-אפשר לא להזכיר את "The Struggle Within" שנכתב והוקלט אחרון באלבום, ולפי תיאורי הלהקה נכתב מתוך תסכול שנבע מעייפות החומר של הלהקה ובמיוחד של Hetfield שכבר היה מותש ועייף והרגיש שאין לו כבר כוח לנגן או לכתוב מלים. כי גם באלבום מופת תוכני ומהותי יש deadlines ומחויבויות ואם התחייבת ל-12 שירים אז חייבים להיות 12 שירים. וכן, גם השיר ה-12 שאולי מילולית לא משאיר חותם, מוסיקלית הוא שיר ענק.

וכמובן, אי-אפשר להתייחס ל"אלבום השחור" בלי להתייחס למוסיקה. METALLICA כאמור הצליחה באלבום הזה לשלב מזרח ומערב- כך למשל קטעים שנשמעים לקוחים ממוסיקה ים-תיכונית או אסיאתית כמו למשל לצלילי הסיטאר ההודי בתחילת "Wherever I May Roam"). להביא יד ביד בלדות קורעות לב עם מקצבים אגרסיביים – כך למשל ב-"Nothing Else Matters" שמנוגן בקצב וואלס של 3/4 (כמו גם One מהאלבום הקודם), מקצב שלא מבוצע הרבה ברוק, פרט למס' אגדות רוק שהעזו לבצע שירים במקצב המאד ותיק וקצת "זקן" הזה, כמו BLACK SABBATH בשיר Behind the wall of sleep ו-Jimi Hendrix ב-Manic Depression. עיבודים עם ניואנסים של מטאל למחזות זמר – העיבוד ל"אמריקה" בפתיחת "Don't Tread on Me", ועוד ועוד.

יש באלבום שירים שמהווים ניסוי עבור METALLICA, כמו למשל  The unforgiven שהיווה ניסוי של הלהקה שרצתה לנסות מוטיב חדש בעבורם – שיר עם בתים כבדים ופזמון רך ומלודי יותר. המפיק Rock  אף סיפר בראיון ש-Hetfield רצה לשיר "נקי" בשיר במקום רק "לזעוק" ואפילו הושפע בשירת הפזמון של השיר משירתו של Chris Isaak בשיר Wicked Game. האגדה אף מספרת ש-Dave Mustaine שפוטר מהלהקה ונטר לה טינה במשך שנים אהב את השיר הזה במיוחד וטען שזו "הפעם הראשונה שהבין –James Hetfield באמת יכול לשיר, ואפילו טוב. הפתיחה של השיר נלקחה ממערבון (ישנה מחלוקת האם מדובר ב"בעבור חופן דולרים" או ב"הטוב הרע והמכוער") ונוגנה לאחור.

גם השיר הפותח את האלבום, Enter Sandman, מהווה נקודת מפנה מהסגנון הנגינתי המאד מורכב של METALLICA כפי שהיה באלבומים הקודמים ובעיקר ב-And Justice for All, וכלל שני ריפים מרכזיים שעליהם נבנה כולו. הגיטריסט Kirk Hammett תיאר בראיונות שאת ההשראה לריף הפותח והמרכזי הוא קיבל מהאזנה לאלבום Louder Than Love של SOUNDGARDEN. בהקלטות נעשה שימוש במעל ל-40 מיקרופונים שונים שהושמו באזורים שונים של אולפן ההקלטות כדי לייצר את הצליל המלא והמרובד יותר שדומה לזה שבאולם קונצרטים. Hetfield יצר בהקלטת השיר את מה שהוא כינה "חומה של גיטרות" כאשר ניגן את הקטעים שלו שלוש פעמים בשלוש גיטרות שונות. המתופף Lars Ulrich הקליט את קטעי התופים בחלקים, מה שדרש יותר מ-50 טייקים שונים, אבל הדבר המרכזי שניכר בשיר, ומהווה מרכיב בסיסי וחדש באלבום הנוכחי לעומת הקודמים של METALLICA הוא הדגש שהושם על קטעי הבס של Jason Newsted.

בלתי אפשרי להאזין לריף הפתיחה של Enter Sandman שהולך ונבנה לאט לאט ומערכת העצבים מתעוררת לאט לאט לצליליו עד שמגיעים להד-באנגינג העצבני ורקיעות הרגליים כשהריף המרכזי מתחיל עם השירה העצבנית של Hetfield. לא ניתן לא לשיר בקולי קולות את הפזמון וללחוש בטון ארסי את Hush little baby…" בשיא השיר. באותו אופן חייבים לשיר ולהניע את החזה קדימה יחד עם הלמות ראש קצובות ואיטיות עם Hey, I'm your life, I'm the one who takes you there…" ב-Sad but true, להתרגש עם הפריטה והאינטרו המתקתק של The unforgiven והשירה הקשוחה המלווה בפזמון רך ומלטף שמילותיו מפוכחות והפוכות מהליטוף הזה, האטרף של הבאס והתופים ב-wolf and man, הכניסה למצב וגטטיבי היפנוטי עם הקצב והלחן של My friend of misery, ועוד ועוד. שירים מצוינים כל אחד בפני עצמו.

אין ספק ש-METALLICA הצליחו באלבום הזה להביא למאזינים מוצר מהוקצע, עם שירים מצוינים. חלקם כבדים ואפלים יותר ואחרים קלילים יותר ואפילו רגישים ונוגים, רחמנא-לצלן. אין ספק שהתוצר שנוי במחלוקת, אולם ככל שנוקפות השנים מגיעה ההבנה, לטעמי, שמדובר באלבום מצוין שאם ייבחן במנותק מהגדרות ומתבניות ומציפיות שמתלוות לניסיון העבר יקבל ציון 10 בכל הרמות. מהשירים הטובים, ההפקה היעילה, ההצלחה המסחררת והשינוי שהביא לעולם המוסיקה בכלל והמטאל בפרט.

האלבום מהווה הצלחה מוזיקלית ומסחרית כה גדולה עד כי לקראת יום ההולדת ה-30 שלו, הסכימו 53 אמנים שונים לבצע את שירי האלבום בגרסאות שלהם במה שאמור לצאת ב-10 לספטמבר 2021 כאלבום מהודר. ההוצאה תכלול מגוון פורמטים, כשהיוקרתי ביניהם (והיקר כמובן) יהיה box set ובו 14 דיסקים, 6 תקליטי LP, 6 די.וי.די, ועוד מדיה דיגיטלית וכו'. בין האמנים המשתתפים בפרויקט ניתן למצוא את  Miley Cyrus שמבצעת את Nothing Else Matters, WEEZER שמבצעים את Enter Sandman, VOLBEAT עם Don't tread on me, ועוד ועוד.

לסיכום, מבחינתי, מדובר באלבום עם מוסיקה נהדרת. מוסיקה שגורמת לי להתרגש כל פעם מחדש. אולי זה שונה מ-METALLICA שלפני, ובטוח שזה שונה מ-METALLICA שאחרי (שחזרה לת'ראש אגרסיבי עד כדי קיצוני כמעט ב-LOAD, RELOAD, ST. ANGER וכן הלאה), אבל האלבום הזה הוא יצירת מופת חד-פעמית בעיניי. יש בו שירים שמקפיצים אותי, שירים שמרגשים אותי, שירים שעושים לי שמח ושירים שמטרידים את מנוחתי. והכל בהפקה מקצועית, מושלמת, ובשלם שגדול מסכום חלקיו שיישאר כאלבום מופת וקלאסיקה לנצח יחד עם קלאסיקות רוק אחרות.