לפני שמתחילים – מוזמנים לקרוא את הסקירה שכתבתי על האלבום הקודם של REM, Out Of Time, במסגרת פרויקט Forever 91 שלנו
הקדמה
הסקירה הזאת לא תהיה סקירה רגילה. אני לא אתן לכם יותר מדי מידע סטטיסטי על האלבום הזה. לא מעניין כל כך כמה עותקים של האלבום הזה נמכרו לאורך השנים (18 מיליון), אילו תארים הוענקו לו (4 פלטינות בארה"ב, 7 בבריטניה, 7 בקנדה ועוד ועוד ועוד), כמה סינגלים יצאו (6) ובאילו מקומות הם צעדו במצעדים השונים (27 במצעד סיום 93 בבילבורד האמריקאי). את זה אתם יכולים להבין אם תיכנסו לרגע לעמוד הוויקיפדיה של האלבום והלהקה, או באינספור סקירות וביקורות שיש על האלבום הזה ברשת.
אני בחרתי להתמקד יותר בסיפור שלי עם האלבום, עם התחושות וההרגשות שהוא מעלה אצלי בשמיעה, וכאלה. כי מבחינתי, מדובר באלבום שהולך ישר לרגש של המאזין, אלבום מיוחד, שונה, וכמו שתראו (אם תשרדו את הקריאה יחד איתי) – כנראה שהאלבום שהשפיע עלי הכי הרבה מבחינת המוזיקה שלו.
ההתחלה
אני מאמין שכל אחד זוכר את האלבום הראשון שהוא זוכר שהוא קנה.
מה זה האלבום הראשון שהוא זוכר שהוא זוכר? זה האלבום הראשון שזוכרים בדיוק את הסיטואציה של הקניה, את הזמן, המקום, מה שהוביל לזה, החוויה. אולי היו אלבומים אחרים שנכחתם בקניה שלהם לפני כן, אבל זה לא היה אלבום שאתם קניתם. זה היה אלבום שנקנה בשבילכם, בנוכחותכם, איתכם. אבל לא אתם קניתם אותו.
האלבום הראשון שקניתי היה בעצם שלושה אלבומים. רומניה, אני בן 8, בנסיעה הראשונה שלי לחו"ל. לקחנו מיניבוס מיאשי לבראשוב, בנסיעה שחוצה את ההרים הקרפטים ונמשכת בערך 3 שעות, כשלכל אורך הדרך אנחנו עוברים בין יערות, נהרות ונחלים. בערך באמצע הדרך אנחנו עוצרים במקום בשם Bicaz – אזור שבו היה הר באמצע הדרך, אז פשוט החליטו לחצות את ההר לשניים ולהעביר שם כביש (או שהיה שם נהר שחצה את ההר. אני לא סגור על זה). ובדיוק במקום הזה, יש מעין שוק קטן שמוכר מזכרות ודברים שתיירים קונים.
כילד בן 8, קניתי שם מעין גרזן ו-morning star מעץ, בסגנון צועני כזה, ואז המשכנו להסתובב קצת ולחכות עד שנמשיך בנסיעה.
כעבור כמה דקות, גילינו אחי ואני דוכן של קסטות. התחלנו לעבור על המבחר, ובסופו של דבר מצאנו שלוש קלטות שתפסו את העין שלנו:
Happy Nation של Ace of Base, האלבום הכי טוב שיצא אי פעם בכל ההיסטוריה של המוזיקה.
House of Love של East 17, אלבום שאין לי שום דבר טוב או רע לומר עליו מלבד שהוא נפתח עם נביחות של כלב.
ו-Automatic for the People של REM, שנקנה בעיקר בגלל שתי סיבות – הוא נפתח ב-Drive, שאח שלי החליט שהוא אוהב, וכי היתה לו עטיפה מגניבה.
כל אלבום עלה 800 ליי, שבזמנו היו שווים דולר. קנינו שלוש קסטות, והמוכר עשה לנו מבצע – 2+1, או ככה זה הוצג. בסופו של דבר שילמנו 2,500 ליי, שזה – בחישוב מהיר – יותר מהמחיר של כל קסטה בנפרד. אולי כבר אז התחלתי בכישורי המיקוח הנפלאים שלי, או שסתם בתור ילד התלהבתי ולא חשבתי יותר מדי. זה גם יכול להיות.
בכל מקרה, אלו האלבומים הראשונים שאני זוכר שקניתי. אני יכול לדבר המון על Happy Nation, אני יכול לדבר קצת על House of Love, אבל בואו נדבר על Automatic for the People.
האלבום
מי מכם שקרא את הסקירה של Out of Time, וקצת מכיר את הלהקה, יודע שהלהקה היתה לאורך השנים להקת "שוליים" שנכנסה לה לאיטה למיינסטרים בזכות שני אלבומים שיצאו בסוף שנות השמונים ותחילת ה-90. להקה עם להיט עצום ועוד כמה שירים שמדי פעם שומעים ברדיו, שחלק מהאנשים יודעים מי הם בגלל אותם שירים, אבל בסופו של דבר – עוף מוזר במוזיקה. לא לכאן ולא לכאן.
נישאים על גבי ההצלחה של Out of Time, ועוד בזמן שהאלבום צועד ואפילו מטפס לו במעלה המצעדים, התחילו REM לכתוב ולעבוד על אלבום חדש, אלבום שייקח אותם לכיוון אחר. נוגה, עצוב, ואפילו יותר מיינסטרימי. כשסיימו לקדם את Out of Time, נפגשו חברי הלהקה – פיטר בק, מייק מילס וביל ברי – לסדרה של חזרות כדי לכתוב את המוזיקה לאלבום, תוך שהם מתחלפים בנגינה לאורך החזרות וכותבים את המוזיקה בלי התופים, כי – לטעמתם – בצורה הזאת הכתיבה יותר זורמת ומשמעותית. כשסיימו להקליט את הדמואים למוזיקה, הם העבירו את ההקלטות למייקל סטייפ – שהגדיר את המוזיקה כ"מוזרה" ורחוקה מאוד מאלבום הרוק הקצבי שהם התכוונו להקליט במקור – והשפיעו על סטייפ לכתוב שירים נוגים, מהורהרים ועצובים.
Drive נותן את יריית הפתיחה. שיר עם מילים מינימליסטיות משהו, שיר מוזר, אבל שיר שנכנס לתוך הנשמה וגורם למאזין להתרכז, להאזין בצורה מאוד שונה מאלבומים אחרים. אפשר להבין שזה לא שיר שיתנגן סתם ככה ברקע.
מיד אחר כך – Try Not to Breath, שממשיך את המגמה. השיר הוא ממש בלדה, מספר סיפור מלא, עצוב משהו, קודר. שיר שתמיד כשאני שומע אותו אני מתמלא משום מה בתחושה של התעלות, שאין לי איך להסביר ואני לא יודע מאיפה היא באה. כשעוברים ל-The Sidewinder Sleeps Tonite מגיעים לסוג של שינוי. שיר קצת יותר קצבי, על גבול העליז – עם מילים די מוזרות, מושפעות מאוד מד"ר סוס, ואפילו עם התייחסות ישירה לד"ר סוס (כולל מה שנשמע כמו צחוק של סטייפ שהושאר בכוונה באלבום). לא משנה מה, אני לא מאמין ל-lyrics הרשמיות של השיר הזה – אין סיכוי שמייקל סטייפ אומר שם Call me when you try to wake her up, בפזמון.
שיר 4 הוא שיר שאני אתעלם ממנו. הוא יפה, אפילו יפה מאוד, אבל לדעתי הוא שיר שלא מייצג את הלהקה. אם תשאלו בן אדם רנדומלי ברחוב – שמכיר את REM – אילו שלושה שירים שלהם הוא מכיר, כנראה שהשיר הראשון או השני שהוא יציין הוא Everybody Hurts. וזה חבל, כי זה שיר שהוא ההגדרה לשיר גלגל"צי, והוא ממש לא קשור ללהקה. זה על בסיס Just to be the next to be with you של Mr. Big, More Than Words של Extreme, או Cats In the Cradle של Ugly Kid Joe ו-Iris של Goo Goo Dolls, ועוד דוגמאות אחרות ודומות לזה.
אחרי קטע מעבר אינסטרומנטלי ואלטרנטיבי מאוד, אנחנו עוברים ל-Sweetness Follows, שסוגר את צד אחד בצורה מלנכולית ואפלולית משהו, לפני שעוברים לצד השני ופותחים עם אחד השירים שהם – לדעתי – השירים הכי פחות מוערכים של REM, Monty Got a Raw Deal. שיר שמדבר במובן מסויים על אי הצלחה, חוסר פרגון והקושי להצליח בעולם השעשועים. שיר שלוקח למקום של שלמות את המשחקים של חברי הלהקה בכלי נגינה "לא שגרתיים" – אקורדיאון, מנדולינה, בוזוקי, כלי הקשה, שמשתלבים עם השירה הכמעט מונוטונית של מייקל סטייפ בבתים והקולות השניים של פיטר בק.
השיר הבא הוא – שוב – שיר עצוב במסווה של שיר שמח. Ignoreland מרגיש על גבול הקאנטרי לפרקים, רמז למוצא של הלהקה בג'ורג'יה, והוא השיר הכי פוליטי של הלהקה ומדבר על ההתנהלות האמריקאית בשנות השמונים ותחלית ה-90. אחרי השיר הזה שוב אנחנו מקבלים קטע מעבר, Star Me Kitten. הלהקה משתמשת בקטעי המעבר האלה כהכנה לשירים ה"גדולים" שבאים אחריהם. כסימן לשינוי, ואולי כדרך להוריד הגנות מצד המאזין. לא יודע. בכל מקרה, זה שיר יפה, אבל לא כמו מה שבא אחריו.
Man on the Moon הוא שיר הרוק האמיתי של האלבום. שיר ששמעתי כילד בלופים, ואחר כך שוב כשיצא הסרט Man on the Moon. שיר שתמיד כשהקליפ שלו היה משודר ב-VH1 הייתי קופץ בשמחה. מייקל סטייפ היה מעריץ גדול של אנדי קאופמן, הקומיקאי האמריקאי האקסצנטרי שמת בשנת 1984. השימוש ב-slide guitar נותן לשיר הזה צליל בלוזי משהו, והמילים המוזרות לא הגיוניות למי שלא מכיר את הסיפור של אנדי קאופמן או הקשר שלו לסטייפ. לדעתי, הבחירה לשים את השיר הזה מיד אחרי קטע מעבר "לא קשור", מסמנת את השיר הזה כשיר המטרה של האלבום הזה, השיר שהלהקה רצתה לשים את הדגש עליו, וזה עבד. בערך. השיר לא צעד כמו Everybody Hurts, ולא זכה לפופולריות עד כדי כך גבוהה, אבל הוא צעד יפה ועלי לפחות השפיע הרבה יותר.
שני השירים שמסיימים את האלבום הם יצירות מופת, והשירים האהובים עלי באלבום. וכמו הרבה דברים אחרים – הם מאוד בלתי מוערכים לדעתי.
Nightswimming נכתב בצורה כמעט אגבית. מייק מילס, הבסיסט, ניגן נגינת פסנתר באולפן, וכשסיים לנגן הוא התכוון לשכוח מזה ולעבור למשהו אחר. אבל מייקל סטייפ ביקש ממנו לנגן את זה שוב, ופשוט התחיל לשיר את המילים. או ככה, לפחות, הם מספרים. בהמשך מתברר שזה שיר שסטייפ כתב לפני המוזיקה, והתאים לנגינה על הפסנתר.
זה היה יכול להיות שיר מושלם לסיום אלבום נוגה ומושלם, אבל REM שמרו את שיר הסיום המושלם.
Find the River הוא השיר היפה באלבום. הוא מעין התשובה ל-Drive שפותח את האלבום. שיר אקוסטי עם מילים מורכבות, לעומת החזרתיות של Drive, שמסכם בצורה מושלמת את האווירה העגמומית של האלבום. זה שיר עצוב, עם קולות שניים יפיפיים של הלהקה, בשילוב עם נגינת אקורדיאון ומפוחית שמשלימים יפה את הנגינה של חברי הלהקה. מבחינתי – ואמרתי את זה לא פעם – זה שיר סיום האלבום הטוב ביותר שיש.
סיכום
כמו שאמרתי, זה אלבום שאצלי נוגע במקום מאוד עמוק. המילים בו נוגות, עמוקות, קודרות. הנגינה שקטה, לפעמים מורכבת, ומשלבת בתוכה כלי נגינה שונים ומשונים שמוסיפים לשירים רובד נוסף ועומק. האלבום יצא לפני 30 שנה בדיוק (מחר) וקניתי אותו מאוד קרוב למתי שהוא יצא, ומאז הוא נמצא אצלי בפלייליסט ובתודעה.
מהרבה בחינות, אפשר לומר שהאלבום הזה הוא פאר היצירה של הלהקה. כל אחד מהם נמצא פה בשיאו – נגינת הגיטרה של פיטר בק, הבס, האקורדיון והמפוחיות של מייק מיילס, התיפוף, כלי ההקשה והקלידים של ביל ברי, וכמובן השירה הייחודית והמילים הנפלאות של מייקל סטייפ משתלבים ליצירת מופת שהזניקה את הלהקה והשלימה את הכניסה שלה אל המיינסטרים העולמי, ההפיכה שלהם ללהקת קדמת במה בכל מדינה בעולם, וסימנה – במובן מסויים – את תחילת הסוף של רבעיית המופלאים האלה, שלא הצליחו לשחזר את ההצלחה באלבומים שבאו אחר כך.
מבחינתי – זה האלבום הראשון שקניתי. אני זוכר בדיוק איפה קניתי אותו, וחרשתי אותו בלי הפסקה. היו אלבומים אחרים שהשפיעו עלי לא פחות, ואולי יותר, אבל לא בטוח שהייתי שומע אותם בלי האלבום הזה.
ובניגוד אליהם – אני זוכר בדיוק איך איבדתי את האלבום הזה. נתתי את הקלטת באזור שנת 1999-2000 לחבר, אלי, שביקש אותו כדי ללמוד לנגן כמה שירים ממנו. כעבור חודש בערך הוא עבר לארה"ב ולקח את הקלטת איתו.
אני מניח שהיא עדיין אצלו איפשהו.
