כשחושבים על דמויות ותיקות בתעשיית המוזיקה, ניתן לחלק אותן ל-2: אלו שנשרו, ואלו שהשכילו לזרום, ולהתגלגל בדרך האבולוציה. בוש, אשר פעילים עוד מימי הגראנג' של שנות ה-90, כבר הבינו מזמן שאבולוציה מוזיקלית = הישרדות, וזאת אנו שומעים בבירור באלבום החדש "The Art Of Survival".

("אמנות ההישרדות" – מתוך: https://distortedsoundmag.com/album-review-the-art-of-survival-bush/)

זה תמיד מרגש כשלהקה כמו בוש מוציאה אלבום. אחרי הכל, אנו מדברים על להקה שהתחילה את פעילותה לפני 3 עשורים. כזכור, בוש פרצו לראשונה בשנת 1994 עם אלבומם "Sixteen Stone", אשר היווה המשך ישיר לצלילי הגראנג' שהיו כל כך מוכרים באותה התקופה. בוש זכו להצלחה מסחרית רחבה בארה"ב, אך פחות בארץ מולדתם בריטניה. עם ההצלחה, בוש קיבלו ביקורות רבות על היותם "חיקוי" של להקת נירוונה, ופרט ביקורות על גאווין, סולן הלהקה, על העתקת הסגנון הייחודי של קורט קוביין – בין אם בגלל מראהו החיצוני או בגלל סגנון השירה. מנגד, טענו חברי הלהקה כי אמנם הסגנון שלהם מושפע וממשיך את הגראנג', אך יצרו לעצמם סגנון אותנטי משלהם. בראייה ארוכת טווח ניתן להגדירם כפוסט גראנג', הארק רוק ואלטרנטיב. גם אלבומם השני "Razorblade Suitcase" זכה להצלחה גדולה, אך לאחר מכן הלהקה עברה טלטולים ותהפוכות רבות, עם התפרקות וחזרה, ו-6 אלבומי סטודיו נוספים שהצליחו יותר ופחות.

האלבום החדש "The Art Of Survival" הוא התשיעי במספרו, והוא הוכחה לכך שהיסטוריה, גיל או תקופה לא תמיד משנים. 

אם לא התחלתם עדיין להקשיב לאלבום, זה בדיוק הזמן. הדבר הראשון שתשמעו ב"Heavy Is the Ocean" הוא צליל בס אפל בטון נמוך, שיגרום לכם לחשוב שאולי בכלל מדובר בלהקה אחרת. מהר מאוד תתחילו לשמוע מקצב תופים, ביחד עם ריף גיטרה מעט מטאליסטי וסאונד אלקטרוני, אך בשנייה אחת – כשתשמעו את הקול העוצמתי והדרמטי של גאווין, תבינו במי מדובר.

ממשיכים ל"Slow Me", הטונים עדיין נמוכים, האווירה עדיין אפלה, השיר משאיר אתכם במתח לקראת מה שיבוא אחר כך. במעבר כמעט מושלם, תבינו שכל המתח מתפרק עם השיר הבא "More Than Machines" אשר יצא כסינגל בחודש יולי האחרון. השיר קצבי, קליט, רדיו-פרנדלי ומזכיר את הסגנון הישן שלהם.

השיר "May Your Love Be Pure" נשאר על הקו שבין אווירה קודרת לאופטימיות, עם התחלה איטית וקצב הגובר לאורך השיר. לאחר מכן ב"Shark Bite" בוש מנסים לקחת את המאזינים ולשים אותם במעיין אטמוספירה סגורה של צלילים המגיעים מכל כיוון, ולכם נשאר רק לחכות ולהקשיב.

אם עבר זמן רב מידי מאז ששמעתם ריף גיטרה שיגניב אתכם, תדעו שההמתנה השתלמה. "Human Sand" נפתח בריף מקפיץ, וככל שהשיר מתקדם הקצב המהיר נבלע לתוך האיטי, ביחד עם המלודיה של גאווין.

ממשיכים ל"Kiss Me I’m Dead" – הגיטרות נהיות כבדות יותר והקול של גאווין יוצר מתח מדבק, כאשר אחריו מגיע השיר הכבד ביותר באלבום "Identity". כמובן שמשם ממשיכים לשיר השקט והמלודי ביותר "Creatures Of The Fire", עם צלילי גיטרה נקיים ושירה מרגשת. את האלבום סוגרים שלושת השירים "Judas Is a Riot", "Gunfight" ו- "1000 Years", אשר מסכמים את המסע שעברנו בצורה נפלאה ומדויקת.

לסיכום, האלבום הוא לא רק אלבום טוב של בוש, אלא אלבום טוב באופן כללי. ניכר כי בוש הביאו עימם פרץ יצירתיות חדש, אשר יכול לפנות למעריצי הלהקה הותיקים ולקהל חדש כאחד.