ילד נשורת מחזירים את האימו עם אלבום חדש

סתיו כהן

אז מסתבר ששנת 2023 היא לגמרי שנת 2006 בכל מה שנוגע לנוסטלגיה של האימו, אבל אף אחד מהמרכיבים העיקריים שלה לא בדיוק תופס את התופעה בשתי ידיים ומחזיק אותה קרוב. My Chemical Romance עשו "סולד אאוט" באצטדיונים מבלי לדבר עם העיתונות על זה. החזרה של פאראמור מסומנת על ידי מוזיקה חדשה שמשמעותה יותר אינדי-פופ. Panic! At the Disco, בינתיים, החליטו שהשוק הפורה הזה מציג את הזמן המושלם להיפרד, ונופפו לשלום על ידי השמעת האלבום Viva Las Vengeance בשנה שעברה בהופעות האחרונות שלהם ו-The Used הכריזו על אלבום חדש ביוני.

אבל לרגע, זה נראה כאילו Fall Out Boy החזירו את האימו למה שהיה פעם.

הסינגל הראשון מהאלבום Love From The Other Side היה חזרה למקור. הגיטרות חזרו! והלהקה הבטיחה שהיא לא חוזרת לחומרים הישנים והיותר אלקטרו-פופ שלה, כפי שהוציאה בשלושת האלבומים האחרונים שלה.

אולי, אם כן, הדבר הכי מתגמל ב-So Much (For) Stardust הוא לא שיש גיטרות גדולות בכל מקום ופחות מרגישים שמתבקשים לחקור מימד מוזר, אלא שהן בעצם לא שיקרו. זה יותר קרוב ללהקה שכתבה את From Under The Cork Tree ו-Infinity On High ולפחות רוב האלבום מזכיר את FOB של תחילת שנות האלפיים ואני עף על זה.

ל-Hold Me Like A Grudge יש קליפ ענק ומושקע שיצא אתמול והחזיר לשורות הראשונות את ג'ו הגיטריסט הראשי של הלהקה שנעלם בשני הסינגלים הראשונים ושלל ספקולציות עלו בנושא, מכך שהלהקה הדיחה אותו ועד מחלה שלא אפשרה לו להופיע בקליפ בפנים חשופות, אוי ויי.בקליפ יש המון הומור עצמי של הלהקה על הביקורות שקיבלה במהלך השנים האחרונות על החומרים השנויים במחלוקת (לפי הקהל ההדוק ביותר שלה) ובאותה הזדמנות חיברה שיר קצבי למדי עם דיסטורשן כמו של פעם.

Fake Out הוא שיר שלקח אותי דווקא לרוק המאוחר של שנות ה-80' אם תרצו Boys Of Summer של דון הנלי. So Good Right Now הוא FOB הקלאסי עם הריטמיקה המדויקת שאפיינה את הלהקה בעבר. וגם -What A Time To Be Alive המעולה. האינטרו הדרמטי ב-I Am My Own Muse, כמו גם באינטרו של הסינגל שפותח את האלבום, מכוונים בדיוק כדי להוסיף אופי אפל לאלבום מבלי להיכנס לקלישאות.

זה מרענן שכישורי כתיבת השירים והיד הגאונית של פטריק סטאמפ עם הלחן מוצגים כאן בצורה נעימה ולא מבולגנת. ככותב שהושפע במשך שנים מאמנים כמו אלטון ג'ון וה-'King Of Soul' האמריקאי משנות החמישים, סם קוק, לשמוע השפעות כאלה מגיעות בצורה מפורשת, אבל עם טביעות האצבעות שלו, מעיד על כישרונו של האיש. התוצאה היא איפשהו בין אימו למארק רונסון. וזה מעולה.

אז, Fall Out Boy לקחו אותי למסע ביו כוכבים. ל-So Much (For) Stardust יש טביעת רגל של-FOB של העבר, אבל המקום שבו הם לוקחים אותך הוא מקום שלא ציפית לו, וזה מבורך באותה מידה. לא פחות חשוב, הם נשמעים שוב כמו Fall Out Boy.