מתן בכור
למרות שהיו מוכרים ומוערכים מאוד בסצינה האלטרנטיבית עוד הרבה לפני כן, Twenty One Pilots פרצו בסערה למיינסטרים המוזיקלי ב-2015 בזכות "Blurryface", אלבום העל שלהם שייצר להיטי רדיו וטלוויזיה ענקיים דוגמת "Stressed Out", "Ride" ולאחר מכן הגיע גם "Heathens" (שנכתב במיוחד עבור הסרט 'יחידת המתאבדים'). ההצלחה פתחה את הדלת למעריצים רבים (גם מישראל) והלהקה הפכה לאחת מהגדולות בעולם. דברים הפכו למעניינים ב-2018, אז הלהקה החליטה לשחרר את האלבום "Trench", אלבום קונספט סינמטי מרתק שבא להגיד למעריצי הלהקה הראשוניים, אותם אנשים שהיו איתם מההתחלה, שההצלחה, השיאים והזכיות בגראמי לא באמת שינו את הצמד ושהמוזיקה שהם עושים עדיין מיועדת קודם כל ולפני הכל, למעריצים. ובאיזו דרך טובה יותר יכולה הייתה הלהקה לבסס את השורה האחרונה מאשר להוציא לאוויר העולם את אלבומה האחרון והשישי במספר, "Scaled and Icy", בשקט מופתי, בטח ביחס לאלבומים הקודמים.
אז כן, יש אנשים שיכריזו על עצמם כמעריצים של TØP ובכלל לא יודעים שהאלבום הזה יצא. זה משום שהכל קרה מהר מאוד: הסינגל (המדהים) "Shy Away" יצא רק לפני חודש וחצי. היו לחשושים על שירים חדשים, היו שמועות, אבל האלבום הזה מאוד מפתיע מפני שהוא הגיע במהירות שאף אחד, אפילו לא המעריץ הגדול ביותר, ציפה לה. אבל הוא כאן. והוא מרתק. בניגוד לתקופות של "Blurryface" הסנסציוני אשר התאפיין בוייב אפל יחסית ו-"Trench" הסינמטי אשר סיפר לנו את סיפורו של קלנסי והבנדיטים שלו שניסו להימלט מ-DEMA (לא נכנס לזה לעומק, אבל יש יקום שלם שהלהקה בנתה והמעריצים הכבדים חיים אותו על בסיס יום-יומי), "Scaled and Icy" הוא אלבום מסיבות הקיץ שתוכלו להביא לכל מסיבה, לכל אחד, לכל מקום. זה אלבום שמוכיח שהלהקה השתנתה והתבגרה. ייתכן שהיא מנסה להיות אופטימית בכוח ולהביא סאונד שונה, אבל הוייב נשאר זהה והנושאים המסובכים שהלהקה חקרה בעבר חוזרים גם כאן. אז בואו נעבור עליו, שיר אחרי שיר, ונבין מה הצמד מאוהיו בישל לנו הפעם.
האלבום נפתח עם "Good Day" המתעתע, שיר שרק נשמע שמח וכיפי, אבל נכתב בהשראת רעיון של הסולן טיילר ג'וזף בו הוא מדמיין עולם ללא הדברים החשובים ביותר בחייו: אשתו ג'נה ובתו, רוזי. זו מחשבה אפלה לחלוטין, והרעיון של למצוא שלווה, אופטימיות ושמחה במצב שכזה עשויה (ובצדק) להיראות הזויה ויוצרת כאן מרקם מרתק של שיר קופצני שבעצם שר אדם שאיבד את כל עולמו, אולי ממקום של מצוקה. השיר השני הוא גם הסינגל השני מתוך האלבום – "Choker". הוא מרגיש כמו המשך הגיוני וזורם לשיר הפתיחה, והוא מתמקד דווקא בקושי שבהתמודדות עם בעיות דיכאוניות. על השיר השלישי והסינגל שמוביל את האלבום, "Shy Away", באמת שאין לי מה להרחיב יותר מדי מעבר למה שאמרתי עליו בתוכניות הרדיו של "Black Parade". חוץ משהוא מדבר על נושא חשוב – יציאה מאזור הנוחות, מדובר לטעמי באחד מהשירים הכי טובים שהצמד הוציא אי פעם, אז לבטח שהוא אחד מהטובים באלבום הזה והוא גם אחד מהטובים שיצאו באופן כללי בשנים האחרונות.
השיר הרביעי באלבום, "The Outside", הוא קריאה ישירה לחברת EA SPORTS שאחראית על סדרת המשחקים של 'FIFA'. זה שיר קלאסי לתפריטים של משחקי ספורט, וזה לא מפתיע במיוחד משום שאנחנו כבר יודעים מאלבומים קודמים וממקרי עבר שלדעת לחבר בין מוזיקה לספורט או למשחקים ספורט, זה משהו שהלהקה הזאת יודעת לעשות. הסינגל השלישי, "Saturday" המקפיץ, המסיבתי והכיפי, סוחף אותנו למחוזות הדיסקו של הצמד ולמעשה די נועל לנו את החלק הראשון של האלבום. זה הזמן להגיד שלא ממש ביקשו ממני, אבל אני החלטתי לחלק את האלבום הזה לשלושה חלקים ו-"Saturday" הוא נעילה נהדרת לחלק הראשון והמעולה שקיבלנו עד עתה. אגב, מכאן זה רק הולך לעלות ולהשתפר.
נקודת המחצית של האלבום נפתחת עם "Never Take It", שיר אצטדיונים רוקיסטי מעולה שהולך להיות להיט גדול בפסטיבלים. זהו שיר עם נגיעות פוליטיות, ובעיקר בולטת בו השורה 'They’re trying hard to weaponize you and I', שורה שאנחנו כישראלים יכולים להתחבר אליה בתקופה האחרונה משום שהיא מייצגת את החוסר במידע מדויק ואת הזוויות המוטעות אשר מוצגות לציבור על ידי התקשורת והמדיה החברתית. מיד לאחר מכן מגיע אחד מרגעי השיא של האלבום, "Mulberry Street", הסינגל העתידי של הלהקה שהולך להיות להיט גדול. לא, אני לא נביא, לא קוסם ולא מגיד עתידות, אבל קשה לראות סיטואציה בה השיר הזה לא יקבל חיבוק דוב אדיר מתחנות הרדיו השונות בארצות הברית. הוא פשוט נולד לזה, והוא יהיה כזה. Mark my words. החלק השני של האלבום כפי שהגדרתי אותו, מסתיים עם השיר השמיני – "Formidable". בשיר הזה מוצגת אהבה כל כך גדולה, עד שהדמות שמיוצגת על ידי המילים מדברת על הרעיון לחשש מכך שהצד השני יעזוב ו'ישתעמם' מהקשר. עם נגיעות קיור ו-U2, גיטרות רכות ומלטפות (שלי אישית דווקא מזכירות את "La Vita è" של Nek, אפרופו רוק איטלקי אחרי הזכייה של איטליה באירוויזיון), "Formidable" די השתלט על משבצת הבלדה השקטה והאקוסטית שלא באמת קיימת באלבום הזה.
השיר התשיעי, "Bounce Man", מכניס אותנו לחלק השלישי והאחרון של האלבום. זה אחד מהשירים הכי כיפיים באלבום, אחד כזה שכיף לשמוע באוזניות בדרך למקום כלשהו או באוטו בדרך הביתה. הוא לא בולט יותר מדי ביחס לשאר השירים, אבל בשום אופן לא אגדיר אותו כמי שמשמש כפילר. ושירים כמו "Bounce Man" הם בדיוק הסיבה שהאלבום הזה כל כך מצוין: אין בו שירים שרוצים להעביר. גם השירים ה'פחות טובים' (כמובן שכאן נכנסים לאזור של טעם אישי), אם תעמידו אותם כשירים בודדים, הם אחלה של שירים. "No Chances", השיר הלפני האחרון, נשמע בהתחלה כמו קטע אינסטרומנטלי. רק אחרי 40 שניות ג'וזף מתחיל לשיר, ומשם זה הולך למקום מאוד מעניין. מבחינת המילים, נראה שהשיר הזה מתחבר ליקום הפנימי ש-TØP רוצים ליצור, יקום שכמו שאמרתי בהתחלה, לא ארחיב עליו יותר מדי משום שהוא יותר מיועד למעריצים ה"כבדים" של הלהקה. האלבום ננעל עם הפתעה נעימה בדמות "Redecorate", אחד מהשירים הטובים ביותר באלבום ואחד משירי הסגירה הטובים ביותר שהיו באלבומים בכלל בשנים האחרונות. המשפט הבולט בו הוא "I don't want to go like this, At least let me clean my room", והחדר משמש כאן כמטפורה לאדם שאינו רוצה לסיים את חייו לפני ש'ינקה' את מה שצריך לנקות, לשפר או לתקן בחייו האישיים.
לסיכום, נראה שהקורונה עשתה טוב מאוד לכתיבה של ג'וזף. הבריחה שלו (אותה הוא תיעד ברשתות החברתיות) לכתיבה בתקופה כה לחוצה הולידה לנו אלבום נפלא, ולדעתי מדובר באחד מהאלבומים הטובים ביותר של הלהקה ורק הזמן יוכל לשפוט ולדעת היכן האלבום בדיוק ממוקם לצד יצירות המופת דוגמת "Vessel" ו-"Blurryface". ניכר שבאלבום הזה Twenty One Pilots הלכו עם תחושת הבטן. גם ההוצאה הזריזה שלו, בלי יותר מדי רעש וצלצולים, מעידה על הרצון להוציא חומר גולם טרי, ללא פילטרים. אסכם את זה בדיוק כפי שהמעריצים מסכמים את זה: הם טוענים ש"האלבום נשמע כמו TØP, אבל ממש לא נשמע כמו TØP", וזו כנראה המחמאה הכי גדולה שלהקה יכולה לקבל. הצמד חסר הפחד לקח סיכון פעם נוספת, והוכיח לעולם כולו שמדובר באחד מההרכבים המוכשרים ביותר שיש לנו. אלבום מעולה שמומלץ לכולם: מרוקיסטים כבדים ועד לאוהבי המוזיקה הקלילה. יש פה משהו בשביל כולם, וגם אם אתם חושבים שיש סגנונות מסוימים שאתם פחות אוהבים, האלבום הזה עשוי לשנות את דעתכם.
ציון: 4.5 מתוך 5.
מה טוב? הגיוון המוזיקלי, זרימת האלבום ורמתו הגבוהה מבחינה מוזיקלית. מבחינת שירים, אם אצטרך לבחור פנינים אלך על "Formidable", "Mulberry Street", "Choker", "Shy Away" ו-"Redecorate".
מה פחות טוב? מוזיקלית – כלום, אין לי שום טענה. טענתי היחידה היא שלא היה רעש מספיק גדול סביב האלבום הזה (צעד שנעשה מבחירה על ידי הלהקה). האלבום נהדר, וזה יהיה פספוס אמיתי אם הוא יקבל פחות יחס מהאלבומים הקודמים. מגיע לו להצליח.
אם אהבתם את הביקורת ואתם אוהבים את Twenty One Pilots, מוזמנים להאזין למתן בכור בתוכניתו "Black Parade", כל שלישי ב-20:00 ברדיו זה רוק.
